הוא נכנס לחדר השינה של בתו ורואה את הסיוט של חייו. אבל אז, הוא עושה את זה. לא להאמין!

עבור כל אב, הרגע הזה הוא ככל הנראה הקשה מכולם: למצוא את בתו האהובה במיטה בחברת גבר! אחרי השוק, אתה חייב איכשהו להתגבר על הטראומה ולהתמודד עם המצב בהגיון ורציונליות ככל האפשר. האב הזה מתאר את החוויה שלו ברשת Reddit. המילים שלו הן זהב טהור, והסיפור שלו מאיר עיניים.

כאן אבא. בוקר אחד ירדתי במדרגות, וראיתי את הסצנה הבאה – בתי בת ה-17 עם גבר צעיר, ישנים אחרי מה שנראה כמו לילה בו "נתנו עבודה". הכנתי ארוחת בוקר בשקט מוחלט, חזרתי למעלה ואמרתי לאשתי, בני ובתי (הנוספת) הצעירה להיות בשקט כי אנשים עדיין ישנים. שולחן האוכל שלנו נמצא בצד השני של החדר, בערך 6 מטרים מהספה אבל ממש מולה. כולנו ישבנו ואני צעקתי "בחור צעיר".


מעולם לא ראיתי מישהו מתעורר ממצב מאוזן למצב מאונך כל כך מהר.


"ארוחת הבוקר מוכנה!", אמרתי בטון שמדגיש כי הייתי שואב את נשמתו לו רק יכולתי. דרך האוזן השמאלית שלו. משכתי את הכיסא לצדי. "שב!". המשפחה שלי ישבה בשקט. הם בהו בצלחות שלהם. מבלי להניד עפעף.

ייתכן ואלו היו 6 המטרים הקשים ביותר שהבחור הצעיר וחשוף הישבן הזה היה צריך לחצות בחייו. לאחר שלבש את בגדיו, שנחו ליד השולחן, הוא התיישב. בני, (1.93 מטרים) טפח על שכמו והסתכל בעיניו, נאנח והניד בראשו. עכשיו הוא היה כבר ממש, אבל ממש מתוח. יכולת כמעט להריח את זה.

במבטא הרוסי הטוב ביותר שלי: "ידידי, אני הולך לשאול אותך שאלה. התשובה שתתן לי חשובה מאוד…בשבילך". בנקודה זו הוא כבר הזיע.

"אתה אוהב חתולים?"

הוא היה בחור נחמד וחברותי מאוד. אין ספק שלא משכיל אבל לא טיפש. היה משהו מוזר לגביו. בתי הבטיחה לי שהוא בחור נחמד ואכפתי. היא הכירה אותו מזה חודש. הוא הגיע בכל יום מאז הבוקר ההוא. אבל מעולם לא נשאר לישון.

בכל בוקר הוא הגיע לאסוף אותה על אופניו לבית הספר, החזיר אותה הביתה לאחר מכן, ווידא שהכינה את שיעורי הבית שלה. הוא דאג לה כשחלתה ואנחנו היינו בעבודה. הוא השקיע זמן ומאמץ. הייתה לו סבלנות של מלאך כשהיא הייתה מצוברחת.

הוא סיפר שאין לו משפחה, שהוא לא משכיל, ואין לו עבודה קבועה. היא העריצה אות. הוא העריץ אותה. מי אני כדי למנוע ממנה ללמוד מהטעויות שלה.

לאחר שזה נמשך כ-8 חודשים ניגש אלי בני. הוא שאל אותי לגביו. מסתבר שהבחור מחוסר בית. אביו המתעלל התאבד. אמו, מכורה לסמים הסתלקה שלושה שבועות אחרי האב. הם חיו בקרוואן שכור.
הוא היה בן 15 ושרד 3 שנים ברחובות. ישן בגנים ציבוריים, במוסדות נוצריים, עם "חברים", ובמלונות זולי.

ושם אני הייתי. הכרתי בחור צעיר, בן 18 או 19, שהיה מנומס, והיה מגיע מחויך ועוזב מחויך. למי אכפת. מי עוזר, אין צורך לשאול. מי עושה את בתי מאושרת.

ילד שמעולם לא הייתה לו ההזדמנות להיות ילד. אב שהיה נעדר רוב הזמן סבל ממניה דיפרסיה והתאבד, ואימא מכורה לסמים, לפעמים השכנים דאגו לו לאוכל, אבל רוב הזמן היה רעב.

לפעמים כשלא הגיע בגלל שנאלץ לעבוד, התגעגענו אליו. הם לא חברים אבל הבן שלי הסתדר איתו היטב. בתי הצעירה בטחה בו בעיניים עצומות והאינסטינקטים האימהיים של אשתי הלכו וגדלו. ואני? לפעמים דאגתי לו. רציתי שיהיה מאושר.

אמרתי לאשתי ובתי הצעירה מה למדתי לגביו. הן בכו. התאכזבתי מבתי הצעירה. היא ידעה, והיה עליה לספר לנו. היא אהבה אותו אבל נתנה לו לעזוב בכל לילה…לאן?

ביום המחרת נתתי לו מפתח לבית שלנו. אמרתי לו שאני מצפה שיחזור הביתה בכל ערב. הביתה. בשבועות הבאים סידרנו את החדר הנוסף ולקחתי אותו לקנות רהיטים. היו לו ידיים טובות. הוא רצה להיות הבוס של עצמו, הוא אהב לבנות דברים. הבנו שזו ההשכלה שהוא רכש לעצמו, בעצמו.

זו הייתה שנת 2000. כעת, 17 שנים מאוחר יותר, בני האבוד ובתי מנהלים עסק משגשג. הם נתנו לנו 3 נכדים יפהפיים בשנה שעברה.

החיים הם לא איך לשרוד את הסופה, אלא איך לרקוד בשם. אם האב הזה היה מגרש את הבחור הזה מביתם באימפולסיביות, המשפחה הייתה מפספסת משהו מיוחד מאוד.