הוא קנה אוכל להומלס. לפתע, האיש מבין את זה – והוא נותר חסר מילים…

בעוד שהחיים לא תמיד הולכים כפי שמתוכנן, ישנם פעמים בהן סדרה של אירועים מתרחשים בסדר מופתי מבלי סיבה ידועה. חלק מהאנשים זוקפים זכות לזכות האמונה. אחרים מאמינים שלאלוהים יש תכניות בשבילם. יהא אשר יהא המקרה, ישנם רגעים בחיים שלנו שנראים כאילו הם מבויימים ואפילו נעשו עליהם חזרות אבל אנחנו פשוט לא יכולים להסביר למה דברים קרו בדרך שהם קרו.
ג'יי. ה. קוואזוס התנסה באחד הרגעים האלו. לפני כמה לילות, הוא התהפך במיטה ולא הצליח להירדם. הוא החליט לצאת לסיבוב בשכונה כדי להרגע ולשחרר אנרגיה עודפת. בלילה הספציפי הזה, הוא החליט לקחת את המשאית של אביו המנוח. הוא התגעגע לאבא שלו מאוד, והוא נהג ברכב הזה כדי להרגיש קרוב אליו.

באותו הלילה, ניגש לקוואזוס אדם חסר בית. האיש היה אדיב, נחמד וכן, ובין השניים נוצרה שיחה. קוואזוס, שראה כמה טוב לב ונחמד האיש, הציע לקנות עבורו אוכל.


בעוד השניים ישבו במשאית של קוואזוס ואכלו מזון מהיר, משהו מדהים בהחלט קרה. זה סיפור יפהפה, אז בבקשה קראו אותו כדי לראות מה קורה אחר כך. זה שווה את זה.


"אתמול בלילה בין חצות ואחת, לא הצלחתי להירדם. החלטתי לצאת מהמיטה, התלבשתי ונסעתי לבדוק מה קורה עם מגרשי החניה השייכים למשפחה שלנו סביב ברונסוויל אולמיטו וראנצ'ו ויאחו. אני בדרך כלל עושה את זה בין 3 ו-4 פעמים בשבוע. הלילה, היה שונה…זה היה הרבה אחרי חצות, היה מעט קר, הרוח נשבה בחוזקה והתחיל לרדת גשם. חרף כל אלו החלטתי שאני יוצא. מסיבה מסויימת, החלטתי לקחת את רכב ה-GMC של אבא שלי לאותה נסיעה לילית. במראה העליונה ברכב המשמשת גם כתא אחסון, שמרתי עותק בלמינציה של התמונה שלו המשולבת בכרטיס תפילה שניתן לנו ע"י בית הקברות. הוצאתי את זה מתא האחסון והסתכלתי בזה כשהתנעתי את הרכב. אמרתי, 'הי אבא, אני לוקח את הרכב שלך לנסיעת לילה, אני מתגעגע אליך'.

הוא קונה אוכל להומלס.לפתע, האיש מבין את זה - והוא נותר חסר מילים.

אני מאוד אוהב את הרכב של אבא שלי…כשאני נכנס לרכב, זה מריח כמוהו, מרגיש כמוהו וכל הכלים הישנים שלו וכמה חפצים אישיים עדיין שמורים בדיוק כמו שהוא השאיר אותם.

בעודי נוסע סביב, החלטתי לעצור באחד הנכסים שלנו שם ראיתי ערימת אשפה שמישהו החליט לזרוק. כשהתחלתי להרים את זה, הבחנתי באדם לובש בגדים מלוכלכים ובלויים, צועד לאט על המדרכה מעבר לרחוב לכיווני עם צליעה מובחנת. זה היה חשוך מאוד, הלילה היה סחוף רוחות, די קר, ירד גשם קל והיה שקט במיוחד…פרט לקול הרוח המנשבת. המשכחתי להרים את האשפה ושמתי אותה במשאית של אבא שלי, ולא הבחנתי באדם שהחליט לחצות את הרחוב ולצעוד לכיווני. ממרחק בטוח הוא קרא לי ושאל אם הוא יכול להתקרב. אמרתי כן, תתקרב…אז הוא שאל אותי אם אני צריך עזרה באיסוף הזבל. היה לי פנס בוהק במיוחד ביד והוא האיר בכיוונו כשהוא דיבר. פניו היו מזוקנות ומלאות קמטים והעיניים שלו נראו יבשות ועייפות. אמרתי לו שאין הרבה זבל ושאסיים בקרוב. הוא השיב, בספרדית, מצטער אני לא צריך או רוצה שום דבר ממך אדוני רק רציתי לעזור לך. אז שאלתי אותו לשמו והוא ענה "אוסקר"…שאלתי אותו איפה הוא גר, והוא ענה שהוא חסר בית ובדרך כלל ישן בחוץ או בכנסייה במרחק כמה קילומטרים.

בעוד הוא עוזר לי להרים את הזבל הוא הכניס את היד שלו לתוך הכיס והציע לי אחת מארבע או חמש עוגיות מעופשות שהיו בשקית פלסטיק מקומטת. הודיתי לו והבחנתי שבשקית הפלסטיק הקטנה היו גם חרוזי תפילה.

חמש או עשר דקות לאחר שהעמסנו את הנגלה האחרונה לרכב של אבא שלי אמרתי תודה לך, והוא התחיל ללכת משם. קפצתי למשאית שלי, ובעודי יושב שם הבטחתי בו מתרחק וחשבתי לעצמי שזו לא תהיה טרחה גדולה לשאול אותו אם הוא רעב או צמא. עצרתי לידו כשהוא הלך במורד הרחוב וביקשתי ממנו לעצור ולגשת לרכב. הוא אמר בנימוס רב; 'כן אדוני איך אפשר לעזור לך?' שאלתי 'אתה רעב' הוא אמר 'כן אדוני, מאוד!' אז אמרתי תראה, קפוץ לתוך הרכב ואני אמצא מקום שבו נוכל להשיג קצת אוכל. הוא ניגש לחלק האחורי של הרכב וקפץ לשם! מה לעזעזל! אז קפצתי למדרכה ושאלתי אותו 'מה אתה עושה? אמרתי לך להיכנס לרכב שלי'. הוא התנצל ואמר 'אדוני, צעדתי כל היום ממקום רחוק מברונסוויל, שם נלקחתי לעבוד בניכוש עשבים והשאירו אותי שם בלי אוכל או מים ע"י האדם שאמור לשלם לי על נקיון השטח שלו. הייתי שם 3 ימים ואני מאוד מלוכלך, אני לא חושב שאני מריח טוב כל כך, אני מרגיש נבוך ולא רציתי ללכלך את הרכב החדש שלך'.

אני לא יודע בדיוק למה, אבל כעסתי נורא כשהוא אמר את זה…זה באמת הטריד אותי. אז אמרתי לו 'תקשיב, תוציא את עצמך מכאן וכנס לרכב שלי, יורד גשם'. כשהוא ניתר פנימה וסגר את הדלת הוא התנצל פעם נוספת על הריח שלו. אמרתי לו בנחישות שאין סיבה טובה להתנצל בפני ואמרתי לו שהוא לעולם לא צריך להרגיש נבוך לגבי ההופעה החיצונית שלו במיוחד מאחר וזה נגרם מעבודה קשה.

כשהתחלנו לנסוע, הוא ביקש ממני להדליק את האורות בפנים הרכב כדי להוכיח לי מסיבה מסויימת שהוא באמת עבד…הוא פתח את כפות ידיו המאוגרפות…הן היו מלוכלכות, יבשות, ספוגות דם ומלאות יבלות. הוא אמר שאותו אדם השאיר אותו לעבוד במשך שלוש ימים והיה אמור לחזור כדי להאכיל אותו ולהביא לו מים ושמיכות לחווה הבלתי מיושבת הזו מחוץ לאולמיטו. לא היה לו דבר פרט למצ'טה כדי לעשות את העבודה שלו עבור אותו אדם נוראי, שדרך אגב לעולם לא חזר, לא דאג לו לאספקה, ולא שילם לו. אוסקר החליט לעזוב אחרי שיסיים את העבודה!

נסעתי למסעדת ההמבורגרים הקרובה ושאלתי אותו אם הוא ירצה להזמין. הוא התבונן בי, הושיט יד לכיס והוציא 16 סנט יחד עם חרוזי תפילה. הוא אמר; אני לא יכול להזמין שום דבר כי זה כל מה שיש לי…הא! הייתי בהלם מהתגובה שלו..חשבתי לעצמי בשקט האם הוא באמת חושב שהוא הולך לשלם על הארוחה שלו?… חייכתי ותקעתי את הראש שלי מחוץ לחלון וביקשתי ארוחה ענקית כפולה, שכבה כפולה של גבינה וארוחת סופר מגה מגנום קומבו עם אקסטרה של כל התוספות על ההמבורגר ואקסטרה קולה גדולה.

כשהם הושיטו לי את ההזמנה שלו והתרחקתי מחלון ה-drive-thru, הוא שאל אותי בנימוס ובהתרגשות אם הוא יכול להתחיל לאכול ברכב שלי לפני שאוריד אותו כי הוא מאוד מאוד רעב. בוודאי שאמרתי כן.

כדי שהוא לא יצטרך לאכול בחוסר נוחות בעודי נוהג, החלטתי לעצור במגרש החנייה של המסעדה ולתת לו לאכול בנוחות. (דרך אגב, הצעתי לו את האופציה של לשבת בתוך המסעדה ולאכול אבל הוא סירב בנימוס, כי שוב, הוא הרגיש מלוכלך ומדיף ריח רע).


למרות שהוא היה רעב ומתוח מאוד כדי להתחיל לאכול, הוא לקח את אריזת המזון שלו והרים אותה בשתי ידיו עד שהיא כמעט ונגעה בתקרת הרכב, עצם את עיניו והחל להתפלל כדי להודות לאלוהים (ולי) על האוכל שהוא עומד לאכול. הוא פתח את האריזה במהירות, פנה אלי וביקש סכין! אז פתחתי את תא הכפפות של אבא שלי והוצאתי סכין פלסטיק קטנה. האיש המשיך וחתך את ההמבורגר לשניים..ובדיוק כשהתחלתי לחשוב שהוא אכלן קפדן ומסודר, הוא פונה אלי ומציע לי חצי מההבורגר שלו!

הוא קונה אוכל להומלס.לפתע, האיש מבין את זה - והוא נותר חסר מילים.

פשוט חייכתי אליו ואמרתי תודה אדוני אבל כבר אכלתי ארוחת ערב…אתה תאכל את זה…ובכן, מעולם לא ראיתי אדם טורף את האוכל שלו במהירות כפי שהוא עשה…הוא בטח לקח 5 או 6 ביסים וההמבורגר הכפול עם שכבת הגבינה הכפולה וגם הצ'יפס הענק נעלמו! הוא נאנח בסיפוק עם כל לעיסה…הצעתי לו המבורגר נוסף אבל הוא סירב בנימוס. כשהוא סיים הוא אסף את כל הפירורים לשקית, הוא שאל את שמי ואמר שמעתה הוא הולך לכלול אותי בתפילות הליליות שלו מאחורי הפסל שם הוא ישן. הוא החמיא לי על הרכב החדש והיפה שלי. התחלתי לספר לו על אבא שלי ואמא שלי והסברתי לו שהרכב שייך להם.

כשהמשיכה השיחה הוא אמר; 'אדוני בטח היו לך הורים נהדרים'…וכמובן שהסכמתי…החלטתי באותו הרגע להוציא את כרטיס התפילה של אבי אשר ניתן לנו ע"י בית הקברות, והראיתי לו.
בדיוק אז ההפתעה הגדולה ביותר של הלילה שלי עמדה להתרחש…

הושטתי לו את כרטיס התפילה עם התמונה של אבי ומודעת האבל. הוא ישב ובהה בתמונה במשך 20-30 שניות וצמצם את מבטו הלוך ושוב. שאלתי אותו אם הוא צריך משקפיים והוא אמר שכן, אז הושטתי לו את שלי והוא העיף מבט נוסף, הוא שם במהירות את הידיים שלו על האף והפה…סוגר את עיניו, מתחיל להתפלל ובוכה בעודו מצליב את עצמו. באותו הזמן הבנתי שהוא אדם דתי, הוא נראה כמו אדם טוב, הוא נראה כמו אדם צנוע, והוא בהחלט היה אדם כן.

ובכן, בחזרה אליו מתפלל ובוכה ואוחז בכרטיס הברכה של אבי…נתתי לו דקה ושאלתי אותו אם הוא בסדר, הוא אמר כן, שאלתי אותו למה הוא בוכה ולהפתעתי הענקית, הוא הביט בי ואמר, 'אדוני אני מכיר את האיש הזה'. אמרתי את מי אתה מכיר?' הוא אמר 'את האיש הזה בתמונה…את אבא שלך…פגשתי את אבא שלך וגם את אמא שלך. 'מה',שאלתי? איך אתה מכיר אותה? הוא אמר, 'האם הם לא היו הבעלים של בית המרקחת והקליניקה עם הרופא?' והוא נקב בשם הרופא! אמרתי 'כן,זה נכון מעל 25 שנים ההורים שלי היו הבעלים של בית המרקחת בדרך פרייס'. הוא אמר, 'כן,אני יודע, לא קלטתי שהוא נפטר…ההורים שלך היו אנשים כל כך טובים'. הוא המשיך לספר לי שלפני 10 שנים בערך, הבת הקטנה שלו נפטרה…היא נולדה עם מחלה ניוונית ונפגעה קשה במהלך הלידה, והייתה זקוקה לתרופות רבות שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו, אבל התרופות גם לא היו זמינות במקסיקו. הוא סיפר לי שברוב ייאושו הוא שחה לאורך הנהר כדי למצוא עבודה ולמצוא את התרופות להן נזדקקה הילדה הקטנה שלו. הוא אמר,'אדוני, אמא ואבא שלך נתנו לאשתי באותם הימים את התרופות להן נזקקנו נואשות עבור בתנו הגוססת. לעולם לא נשכח את טוב הלב יוצא הדופן הזה ואת האדיבות, אשתי שכבר מתה ואני תמיד היינו מדברים על איך אנחנו מתכוונים להשיב להם ביום מן הימים, מתישהו. ואני בכיתי כי הבנתי שלא אוכל יותר לשלם לו בגלל שאבא שלך נפטר'.

הסברתי לו שאם אבא שלי עדיין היה בחיים הוא לא היה מקבל תשלום על מה שהוא עשה, בגלל שאמא וגם אבא שלי מאמינים שכשאתה באמת, אבל באמת נותן…אתה לא מצפה לדבר בתמורה. וחוץ מזה, אמרתי לו, ככל שזה נוגע אלי…אתה כבר שילמת…הלילה עזרת לי להעמיס אשפה שמישהו אחר הניח על השטח של אמא ואבא שלי.

באותו הלילה נתתי לאוסקר את מספר הטלפון שלי שישים בכיס שלו בכל פעם שיזדקק לאוכל או לכסף. הלילה התכנית שלי ושל המשפחה שלי היא לצאת לרחוב ולנסות לאתר אותו שוב כי החלטתי לתת לו לגור באחד הנכסים שאנחנו משכירים בדרך כלל".