הרופאים אמרו לזוג הזה שייתכן והילדה שלהם לא תשרוד, אבל שמונה שנים לאחר מכן כולם עדיין מופתעים

הטכנאית בישרה לנו בזריזות שזו בת. אבל אז היא החלה להתעכב, ולבסוף ביקשה מאיתנו להיכנס לחדר אחר.

הרופאה בישרה לנו את החדשות בעדינות. אבל לאחר מכן היא שלחה אלינו מומחה שלא היה כל כך עדין.

׳כל המדדים לא תקינים׳, הם אמרו לנו. ׳אנחנו צריכים לדעת האם את רוצה להמשיך עם ההיריון הזה׳. זה היה סוריאליסטי.

הייתי נחושה בהחלטתי, אבל יכולתי להזדהות עם אותן נשים שמרגישות שאין להן ברירה. מאחר וברגע ההוא הטלתי ספק שאי פעם אענה על צרכיה של בתי.

היא סבלה ממצב בשם ׳דיספלזיה בשלד׳. העצמות שלו לא גדלו כפי שהיו צריכות לגדול, ולכן היא עשויה שלא לשרוד.

בדרך כלל אני אדם פרטי, אבל הפעם הזו הייתה שונה. לא היה לי אכפת כמה אנשים ידעו. היו שרשראות תפילה וקבוצות פייסבוק.

חברים שלי התאגדו ללא ידיעתי, והתפללו עבורנו. קיבלנו מכתבים מאנשים רבים: משפחה מעבר לים, אנשים איתם ניתקנו קשר, אנשים שלעולם לא פגשנו. תלינו את הכל בשירותים עד שהקיר היה מלא לחלוטין.

אבל כמה שבועות לפני תאריך הלידה המיועד, קיבלנו את החדשות הנוראיות ביותר האפשריות: נקב החזה של אליאנה לא התפתח מספיק, ולא היה די מקום עבור הריאות. ביקשתי מהרופא לתת לנו סיכויי הישרדות, אך הוא הניד בראשו. התחלנו לתכנן את ההלוויה שלה.

יכולתי להרגיש את אליאנה בועטת בתוכי בעודנו בוחרים את כד האפר שלה וממלאים את הניירת. אני זוכרת שרציתי להישאר בהריון לנצח כדי שתהיה בטוחה לעד. ביום הלידה שלה, חדר הלידה היה מלא באנשים שאוהבים אותנו.

הם התפללו מ-10 בבוקר עד 5 לפנות בוקר ביום המחרת. אנחנו עדיין שומרים תמונה מחדר ההמתנה במבואה שלנו. וזוהי התמונה החביבה עלי, כי היא מזכירה לי את כל האנשים שרצו שאליאנה תחיה.

וזכינו לנס. אני מתקשה עם המחשבה הזו לפעמים, כי אני יודעת כמה אנשים איבדו את התינוק שלהם אבל אליאנה יצאה לאוויר העולם כשהיא נושמת בכוחות עצמה, והרופאים היו בהלם. שמונה שנים לאחר מכן – הם עדיין המומים. לסיפור שלנו יש סוף טוב.

אבל למרות שזה נראה כמו טרגדיה, מעולם לא הרגשתי לבד. מעולם לא הרגשתי כאילו הסיפור הזה שלי לבד בגלל שברגעים הקשים, הייתה קהילת אנשים שנאספה לשאת עמי בנטל הזה.

אודות המחברת:

הסיפור הזה הופיע לראשונה בעמוד הפייסבוק Humans of New York ופורסם באתר ממנו נלקחה הכתבה הזו, ברשות. Humans of New York החל כפרויקט צילום ב-2010. איפשהו לאורך הדרך, החל הכותב/צלם לראיין את מושאי התמונות. ולצד הפורטרטים שלהם, הוא כלל ציטוטים וסיפורים קצרים מחייהם.