קיבלתי טלפון מאימא שלה. היא אמרה לי: ״אנ י לא באה לאסוף אותה. אני לא יכולה לעשות זאת. אחתום על המסמכים״

מעניינים

אמנדה ואני עבדנו באותה חנות נעליים כשהייתי בן 17. היה לנו חוש הומור משותף ומטופש. ידעתי שאני אוהב אותה מיד. אבל היא הייתה כה יפה, ואני הייתי כבד משקל. אז חשבתי שהיא לא תתעניין בי באותו האופן. בסוף הפכנו לחברים טובים.

יצאנו לדייטים נחמדים. הייתי מראה לה את המקומות האהובים עלי בעיר. זה היה כמעט כמו להיות עם בת זוג, רק שמעולם לא התנשקנו. אבל היו לי הזדמנויות לעשות זאת.

היו אותם פעמים בהן היינו קרובים, ודברים היו הופכים שקטים מאוד – אבל תמיד קפאתי. וככל שנותרנו חברים זמן רב יותר, כך נהיה לי קשה יותר לעשות מהלך.

בסופו של דבר שנינו התחלנו לצאת עם אחרים ודרכינו התפצלו. אני חושב שהייתה מעורבת קנאה בעניין. החיבור שלנו השתנה.

היינו צוחקים זה על בן/בת הזוג של האחר. ולבסוף הפסקנו לדבר. אני נישאתי לחברתי ונולדה לי בת יפהפייה בשם סקאוט.

אבל דברים לא עבדו, ולאחר שנתיים התגרשנו. זמן לא רב לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון מאמנדה. שוחחנו על החברות בינינו, ומה קרה. בסוף כתבתי לה אימייל ארוך על כמה שאני אוהב אותה.

הסמכנו ללכת לחתונה של חבר שלי ביחד. אבל אין ספק שהפעם זה היה דייט. התנשקנו לראשונה כשירדתי מהמטוס. סקאוט באה איתי, וכמובן שדאגתי כיצד הן יסתדרו. אבל זה הרגיש כאילו הן מכירות אחת את השנייה מאז ומתמיד.

בפעם הראשונה שחצינו את הכביש, סקאוט הושיטה יד לאמנדה במקום לי. זה היה קסום. וכמה חודשים מאוחר יותר, עברנו כולנו לגור יחד.

לא היה הרבה כסף, אבל דברים עבדו כמוש צריך. אמנדה הייתה בעניין, נכון לספטמבר. ומאחר וחלקתי אפוטרופסות עם אשתי לשעבר, היה לנו גם מקום להיות ולהתנהג כמו זוג חדש.

אבל יום אחד קיבלתי טלפון מאימה של סקאוט. היא אמרה לי: ״אני לא מגיעה לאסוף אותה. אני לא יכולה לעשות זאת. אני אחתום על מסמכי הוויתור״. ירדתי במורד המדרגות כאילו ראיתי רוח רפאים. כל כך פחדתי על סקאוט.

וגם הייתי מבועת מכך שזה עשוי להיות יותר מדי עבור אמנדה. אבל כשבישרתי לה את החדשות, היא לא היססה לרגע. היא נתנה לי חיבוק ואמרה: ״יהיה בסדר״.

כשאמנדה חזרה לחיי, ניסיתי שלא להתרגש יתר על המידה. מאחר וידעתי כי הדברים שונים כעת. ההימצאות במערכת היחסים הייתה קשה דיו. אבל להיות הורה זו רמה חדשה לחלוטין של סטרס – במיוחד עבור זוג חדש.

סקאוט חוותה רגשות רבים כשאימה עזבה, לכן הייתה לי עבודה רבה. היו לילות ארוכים ללא שינה. והיא פיתחה גם חרדות נטישה, כך שלהוריד אותה בבית הספר היה שובר לב. נפגשנו עם רופאים רבים ועברנו טיפולים פסיכולוגיים לא מועטים.

מעל לכל אלו היינו גם חייבים לשלם משכנתא, ולנסות לשלוח את סקאוט לבית הספר היסודי הטוב ביותר שיכולנו להרשות לעצמנו. אז הכתה המגפה ואני איבדתי את עבודתי. חששתי שמא כל זה יהיה יותר מדי.

פשוט המשכתי לקוות שעוצמת החברות בינינו תספיק, ושהעול בגידולה של סקאוט לא יפריד בינינו. אבל ההפך קרה. האהבה שלנו לסקאוט היא שקירבה בינינו. היא הייתה הדבק שלנו. היא ואמנדה היו חברות טובות מאוד.

אם לדבר בכנות, בבית שלנו היה קטע כזה של ׳בנים נגד בנות׳. להן היו כל מיני סודות, כולל שגרת טרום שינה בת 20 דקות שלא היה לי קשר אליה. הם שרו שיר בספרדית. ולאחר מכן עשו מעין טקס ׳החלפת חלומות׳ כשהצמידו מצח למצח.

לפעמים הרגשתי כאילו שתיהן אוהבות זו את זו יותר ממני. אינני מתכוון לומר שזה היה מריר-מתוק. זה היה מתוק בלבד- עבור בתי, על כך שמצאתי אדם שגורם לה להרגיש בטוחה, ושלמה. תמיד ידעתי שאני רוצה להינשא לאמנדה.

מעולם לא היה לי כסף עבור טבעת, אבל שוחחנו על כך בפתיחות מההתחלה. התנאי היחיד שלה היה זה: ״סקאוט צריכה להיות נוכחת כשאתה מציע לי״, ולפני שבועיים עשיתי זאת. חסכתי די כסף לטבעת, וארגנתי פיקניק עבורנו.

בבוקר ההוא הורדנו את סקאוט בביתם של הורי – רק כדי שאמנדה לא תחשוד. כל החברים ובני המשפחה שלנו התגודדו בפארק. אפילו שכרתי כמה צלמים לתעד את האירוע.

אבל זו לא הייתה ההפתעה לה ציפיתי. בגלל שאיך שהיא ראו אותנו מגיעים, סקאוט הגיעה בריצה עם פרחים בידה. היא מסרה אותם לאמנדה, נתנה לה חיבוק גדול, ואמרה: ״היום זה היום, אימא!״